23-09-2018 22:12

ציטוטים מדבריו

jabotinskyTop

"החייאת העברית בעולם הגויי מוסיפה כבוד לציונות, מגבירה את כוחה הפוליטי, עשו ניסיון בעצמכם אם תמצאו הזדמנות לכך. קחו גוי פשוט, תנו לו להקשיב לשיחה בעברית, תחכו עד שישאלכם 'איזו שפה היא זאת?'  תענו בקיצור: 'שפת  התנ"ך ' – ותשמעו מה תהיה  אחרי כן השאלה השנייה. היא תהיה: 'מה נשמע אצלכם בנוגע לארץ-ישראל?' …כאן המדובר  באותו הנס, הפלא הגדול, אשר עליו שמע העולם בכל מאות שנות תולדותיו משחר ילדותו: כוח הזיכרון, עוצמת העקשנות, שיכולה לקחת חוט, שנפסק לפני יותר משישים דורות – לקחתו, להסיר ממנו את אבקו, לקושרו מחדש ולמשוך  אותו הלאה, לעוד שישים דורות …"
("הצפירה", דאר היום 5.1.1931)

"רצוני שערי (בנו של ז'בוטינסקי) ידע יפה עברית. בכל השאר איני נותן לך עצות".
(מכתב-צוואה אל אשתו, בצאתו לחזית", 17.9.1918, כרך זכרונות בן-דורי, עמ' 14)

"ברור לי הדבר, כי אין ביכולתנו עדיין ליצור אוניברסיטה טובה. אין דבר , נתחיל באוניברסיטה גרועה – תראו שיהיה לה ערך לאומי וחינוכי שקול כנגד תריסר מוסדות חקירה משובחים".
 ( מתוך: אבטוביוגרפיה, עמ' 88- 89)

"בית"ר רואה בשפה העברית את שפתו הלאומית היחידה והנצחית של עם ישראל. בארץ ישראל עליה להיות לשפה היחידה השלטת בכל שטחי החיים של היהודים; בארצות הגלות היא צריכה להיות לפחות שפת הלימוד, למן גן הילדים ועד לבית הספר התיכון. בחינוכו של כל ילד יהודי עליה לשמש הראשית והיסוד לכול; וילד שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם- ואפילו הוא בית"רי…   שפה לאומית היא השפה שנולדה יחד עם העם והיא מלווה אותו, בצורה זו או אחרת, בכל דרך חייו הארוכה: הלא זו היא השפה העברית".
 ( מתוך  "רעיון בית"ר ",  1934)

חברה מתוקנת
בחזונו ראה ז'בוטינסקי חברה המבוססת על ערכים סוציאליים ועל סולידריות חברתית ברוח נביאי ישראל, שסמליה העיקריים הם "שבת",  "פאה", ו"רעיון היובל".  ז'בוטינסקי אימץ את הרעיון הטמון ביסודות אלה, שלפיו מוטלת על המדינה מוטלת החובה לדאוג לפרט ולספק לו את צרכיו היסודיים. הגשמתו של מלוא החזון הציוני תלויה לא רק בהקמתה של מדינת ישראל, אלא ביכולתה לתרום לאנושות במסגרת ערכי מוסר וקדושת אדם.

מדבריו:
"אני מצייר לעצמי, שהדבר, שאנו מכנים אותו בשם 'הצרכים האלמנטריים' של אדם רגיל – אותו הדבר, שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כשאינו מוצא פרנסה זו – כולל חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון- מעון- מלבוש- מורה- מרפא: "חמש פעמים מם". ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג ידוע על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צריכה להיות: כל אדם, שמודיע, שהוא דורש את 'חמש הממין', צריך לקבל אותן.
…זהו החוק הראשון. מאין תיטול אותם המדינה? התשובה על כך היא החוק השני: המדינה תיטול אותם מהאומה, ממש כמו שהיא נוטלת היום מסים אחרים ומכריחה בני אדם לעבוד בצבא."
(מתוך: הגאולה הסוציאלית, כרך רשימות, עמ' 297 – 298)

"אינני רוצה להאמין, כי יש באנושות הבדלי דרגות. …. גם לי מוטב להיעלם ולעבור מן העולם מאשר להסכים להשקפה, שבני ובן זולתי אינם אנשים שווי ערך, שבני וסנדלרי אינם שווים".
(מתוך נאום בוועידה העולמית של הצה"ר, 1932 )
"אם אבקש את השורש לאותה רוח עברית חדשה, שביתר מהווה כיום את ביטויה המפותח ביותר, אמצאהו ברעיון מלכותו של האדם והתכוונתי לכל אדם: יווני או באנטו (שבט אפריקאי), צפוני (סקנדינאבי) או אסקימו. הם כולם בצלם  אלוקים נוצרו: זאת למדנו מן הפרק הראשון של התנ"ך".
(מתוך: "בני מלכים", המשקיף, 25.4.1941 )

" מחשיב אני את האשה על הגבר, בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית; חוץ מיגיע-כפיים גס ופראי שבו מכריע כוח-השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר. …ניסיון שנטע בתוך-תוכי מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קרא 'אשה'. …אבל חוטי-פלדה עם חוטי-משי הנם חומר לא ייקרע…"
(מתוך "סיפור ימי", כרך: אבטוביוגרפיה, עמ' 149)

חיסול הגולה ועלייה לארץ ישראל
חיסול הגלות – זו היתה הסיסמה אותה נשא ז'בוטינסקי מארץ לארץ ומעיר לעיר ובדברו אל בני עמו מעל דפי העיתונות, באסיפות עם ובשיחות בארבע עיניים, קרא: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם."
 בשנת 1936 הכריז ז'בוטינסקי בפולין על תוכנית ה"אוואקואציה". הוא הזהיר, הזעיק והתחנן באוזני היהודים כי חובה עליהם לפנות את ה"חורבה" בטרם תתמוטט עליהם, ולפלס להם נתיב בריחה לארץ ישראל. כולם מצווים להציל את נפשם לפני שתתאחר עליהם השעה. בדבריו אלו "הרגיז" את הסובבים אותו. המנהיגים היהודיים וגם הציונים קמו עליו כאיש אחד לגנותו על שהוא "מסייע" לאנטישמים וחותר תחת אושיות הקיום היהודי.

מדבריו:
"בהיותי בן 16 חיברתי שיר: צורתו הפיוטית שכחתי, אך תוכנו זכור לי עדיין: גלות – פירושה, שאחרים עושים את ההיסטוריה במקומנו. ואילו הציונות פירושה, שעם ישראל מתחיל לעשות את ההיסטוריה שלו מחדש, כעם עצמאי…"
(מתוך נאום על תוכנית האוואקואציה, אוקטובר, 1936)

"זה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה (האסון) מתקרבת. שערותי וזקני הלבינו בשנים אלו, כי לבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר-הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום; הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום.
האזינו לדברי בשעה השתים-עשרה: למען השם! יציל-נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר!
ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה-באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזאת, בני – כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש, אני מאמין באמונה שלמה".
(בהלך-רוח של ט' באב", מתוך נאום בווארשה, ט' באב תרצ"ח, אוגוסט, 1938, עקרונות)

"… גרוע ממנה הדבר שאני רואה אצל המוני יהודים באירופה המזרחית: שוויון נפש, פאטליזם, כניעה לגורל… הבריות מתנהגים כעת כאילו כבר נגזר דינם… משל למה הדבר דומה? כאילו הושיבו את האנשים בעגלה, שנים עשר מיליון אנשים משכילים ומנוסים הושיבו בתוך עגלה, ואת העגלה דחפו אל עבר פי תהום. כיצד מתנהגים אנשים אלה? אחד בוכה, אחד מעשן סיגריה, אחדים קוראים עיתונים, אחד שר – ולשווא תחפשו איש אחד, שיקום, יטול את המושכות לידיו ויעביר את העגלה משם והלאה. זהו הלך הרוחות. כאילו בא איזה אויב גדול והרדים את מוחותיהם בכלורופורם.
בא אני אליכם לערוך ניסיון. את הניסיון האחרון. קורא אני אליכם: שימו לב למצב זה. נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים מכשול כלשהו בדרכה, אל תלכו ככבשים אל הזאב…"
(מתוך נאום באסיפת עם בווארשה, מאי 1939)

כוח, הגנה ועצמאות
אחד הנושאים המרכזיים בחייו היה המאבק להנחלת רעיון ההגנה העצמית. עצם הרעיון בדבר נחיצותו של כוח צבאי יהודי שיגן על היהודים בגולה ועל המדינה שתוקם, היה מצוי עוד בכתביו של הרצל. ז'בוטינסקי ראה בארגון ההגנה היהודית העצמית ביטוי לגאווה לאומית ולכבוד עצמי, העשוי לעורר אצל המוני היהודים המדוכאים והמושפלים אמון וביטחון בכוחות עצמם. הוא עצמו הצטרף ליחידה להגנה עצמית שאורגנה בידי ברית הסטודנטים 'ירושלים', ופעל רבות להשגת כסף לשם רכישת נשק עבורה.
ז'בוטינסקי דיבר לא רק על צבא מקצועי, שישמש להגנה מבפנים ומבחוץ, אלא על החינוך לחיילות של הנוער בכללו, כדי שיוכל לעמוד במערכה הקשה, שהתחייבה מתוך צורכי התחדשותו הלאומית.
ז'בוטינסקי כתב אמנם על שבחי המיליטריזם –  משמעת, יכולת של פעולה קולקטיבית, עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה- אך לא התעלם מקווי האופי השליליים, שהמיליטיריזם עלול לקבל בתנאים מסוימים.

מדבריו:

"…במשך יובלים ודורות הורגלו אומות העולם לשמוע, כי פה היכו את היהודים ושם הגנו על היהודים – או היכו או הגנו, וקשה להגיד מה היה משפיל יותר – המלקות או ההגנה. בא הזמן להראות לעולם רובה יהודי עם כידון יהודי. מתוך הקושי, שבו השגנו את המטרה הזאת, יכולים אתם להבין את ערכו, או אולי, יותר נכון, עוד אין אנחנו יכולים להבין את כל ערכה של המהפכה הנפשית הזאת – את כל ערכה  ואת כל תוצאותיה  הקרובות והרחוקות – ורק בני בנינו יבינו, וכאשר יבינו, יברכו את שמכם.
 (ה"שניידרים" – זאב ז'בוטינסקי, הארץ, ט"ו בכסלו תר"פ, 7.12.1919)

"בשביל הדור הגדל לנגד עינינו ואשר על כתפיו תוטל – כנראה,האחריות למפנה הגדול ביותר בתולדותינו, יש לאלף- בית צלצול פשוט ביותר: צעירים, למדו לירות. ..
הכרת המציאות ההיסטורית מצווה עלינו: אם תהיו אנשים מלומדים וגם תדעו לחרוש אדמה ולבנות בתים, תדברו כולכם עברית ותכירו את כל הספרות הלאומית שלנו… ואילו לירות לא תדעו, תהיה התקווה מכם והלאה. אולם אם תדעו לירות – אפשר שתהיה התקווה… כולם מבינים, שמכל התנאים להתחדשות מדינית, הידיעה לירות היא לצערנו התנאי החשוב ביותר."
(מתוך "על הכירה אש" , 'האומה', גליון 9  )

"יחסי האמוציונאלי אל הערבים הוא כיחסי לכל יתר העמים: שוויון נפש אדיב.
יחסי הפוליטי אליהם  נקבע על ידי  שני עקרונות: ראשית – את הרחקתם של הערבים מארץ ישראל הנני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט; בארץ ישראל תמיד ישבו שני עמים…
שנית, הנני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה שניסחה את תוכנית הלסינגפורס, זו התוכנית של זכויות לאומיות לכל העמים החיים בתוך מדינה אחת. בעריכת תוכנית זו הגינו לא רק ביהודים, אלא בכל העמים, בכל מדינות שבתם; ויסודה של התוכנית הוא שיווי זכויות מוחלט. הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה, ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'אני מאמין'  שאומר כולו שלום.
אולם באור אחר לגמרי מופיעה השאלה, אם אפשר תמיד להגיע למטרת שלום בדרכי שלום. התשובה לשאלה זו תלויה ללא שיור ביחסם של הערבים אלינו ואל הציונות, ולא ביחסנו לערבים.
… על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק… אין תקווה – תהיה אף הקלושה ביותר – להשיג את הסכמתם של ערביי ארץ ישראל  להפיכתה של פלשתינה לארץ בעלת רוב יהודי…
אינני מתכוון לקבוע שעם ערביי ארץ ישראל בלתי אפשרי הסכם כלשהו, בלתי אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד מקנן בליבות הערבי, ויהיה אף זיק של תקווה, שיעלה בידם להיפטר מאיתנו, אין בעולם דברי נועם כאלה ולא הבטחות מושכות לב שבגללם יהיו הערבים מוכנים לוותר על תקוותם זו… אומה חיה מוכנה לוויתורים בשאלות גורליות כאלו רק בזמן שלא נותרה כבר כל תקווה "להיפטר", וכשבקיר הברזל נסתמה כל פרצה. רק אז מאבדות את השפעתן הקבוצות הקיצוניות… רק אז יופיעו המתונים כשבפיהם הצעות בדבר ויתורים הדדיים; ובשעה כזו בלבד הם יתחילו להתמקח איתנו על עניינים מעשיים…
אולם הדרך היחידה המובילה להסכם כזה הוא קיר הברזל, כלומר, קיומו של כוח  כזה בארץ  ישראל, אשר לא יושפע בשום פנים ואופן על ידי לחצם של הערבים".
(על קיר הברזל", כרך בדרך למדינה, עמ' 253-260)
מדינה ריבונית
ז'בוטינסקי ציין את ההכרח ליצור מדינה ריבונית שיש בה משום ערובה להמשך קיומו של עם ישראל.
הוא ראה עצמו כנושא דגלה של "הציונות ההרצליאנית", ששמה את הדגש על יצירת תנאים מדיניים נאותים כתנאי קודם לפעולה התיישבותית, ופסל את הנוהג של סלקציה של עולים, שהיתה מכוונת להבטחת דמות מסוימת של החברה הארץ-ישראלית.
למדינה היהודית, על פי ז'בוטינסקי יש ייעוד מיוחד שכמו שמור לה מששת ימי הבריאה. תרומה סגולית יש לאל ידה לתרום לאנושות במסגרת ערכי מוסר וקדושת האדם.
מטרתה הסופית האמיתית של מדינת היהודים היא יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם. לנוסחתו החדשה קרא "ציונות רוממה".

מדבריו:
"ציון – האמונה שרק ארץ ישראל יש בכוחה לפתור את בעיית עם ישראל – ביטוי כפירה בכל הצעות פתרון אחרות, כגון טריטוריאליזם, המשך הישיבה בגולה וכל כיוצא באלה".
(מתוך: יוסף נדבה, זאב ז'בוטינסקי – האיש ומאבקיו, 1986)

"… דבר זה ודאי  הוא, כי בשני הדורות הבאים ניאלץ להוציא מן הגולה מיליונים רבים, ואין אפשרות ממשית לכך מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. …עם במצוקה גדולה חייב לתכנן תוכנית גדולה ולהילחם למימושה."
("ממעמקים", הירדן, 17.4.1936, מובא ב"עולמו של ז'בוטינסקי" מאת משה בלע, עמ' 27)

"האנטישמיות לא יכלה להוליד את הציונות. האנטישמיות יכלה להוליד רק את השאיפה לברוח מן הרדיפות… ואולם, כדי שתחת ההטפה לשמד תישמע הקריאה לתודעה עצמית ולתחייה לאומית, היה צורך במשהו מלבד האנטישמיות –  היה צורך במניע פנימי, בציווי פנימי חיובי. ציווי זה הוא יצר החיים של שמירת הקיום הלאומי, אשר נתן לנו כוח ללכת בשביל העקרבים של דברי ימינו."
(מתוך "אל שונאי ציון", 1903)

"…לא נותרה לנו אלא דרך אחת, שהיא מציאותית וראויה למאמץ: עליית המונים מרוכזת לארץ… שוב תהיה לנו הציונות למה שהיתה בימי הרצל – לא רק תחייה לאומית, לא רק תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אלא גם רעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מילים אלה".
(מתןך " פטיציה בגולה, התנגדות בא"י, דברים בוועידה העולמית החמישית של ברית הצה"ר",  וינה 1932)

מעוזים

פדיון תעודת חבר בית"ר





 הנני מאשר/ת קבלת דיוור לתיבת המייל שלי

עיצוב וקונספט:  

פיתוח ובנייה:  

WebDepot