15-12-2018 19:38

קיר הברזל-תקציר

קיר הברזל – קיצור מאמרו של ז'בוטינסקי לגבי יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל:

"מבחינה רגשית – יחסי אל הערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון-נפש אדיב. מבחינה פוליטית קובעים את יחסי אליהם שני עקרונות. ראשית, את הרחקתם של הערבים מארץ-ישראל אני חושב לבלתי-מתקבלת על הדעת בהחלט: שם יישארו תמיד שני עמים. שנית, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את תכנית הלסינגפורס, זו התכנית בדבר זכויות לאומיות בשביל כל הלאומים החיים באותה המדינה. בנסחנו תכנית זו נתכוונו לא רק ליהודים, אלא לכל העמים ובכל מקום; ויסודה הוא שיווי-זכויות. אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי-זכויות זה ולעולם לא נעשה נסיון לגרש מישהו. עיני הקוראים רואות, הרי זה "אני מאמין" האומר כולו שלום.
ואולם אחרת לגמרי מתייצבת השאלה, אם אפשר תמיד להגיע למטרת שלום בדרכי שלום. כי התשובה לשאלה זו תלויה לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחסם של הערבים אלינו ואל הציונות.

א

על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אי-אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק. כי אי-אפשר בהחלט לקבל את הסכמתם-מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של "פלשתינה" לארץ בעלת רוב יהודי.
יש לו לכל קורא מושג כללי על דרך ההתיישבות של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות לו; וינסה-נא למצוא לכל הפחות דוגמה אחת ליישוב ארץ בהסכמתם של ילידיה.
שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם מקנן או שלא מקנן בלבו של היליד חשד, שרוצים לגרשו. על שטחה העצום של ארצות-הברית של היום לא ישבו מעולם, אפילו בימי קדם, למעלה ממיליון או שני מיליונים אינדיאנים אדומי-עור. איש לא היה יכול לדמות בנפשו שהמהגרים הלבנים יתפסו כל חלקת אדמה ולא יישאר מקום בשביל אדומי-העור. הילידים נלחמו לא משום שפחדו בבירור מפני "גירוש", אלא פשוט מפני ששום יליד בשום מקום ובשום זמן לא יכול להסכים להתיישבות זרה. כל אומת "ילידים", בין שהיא תרבותית ובין שאיננה תרבותית, רואה בארצה את "ביתה הלאומי", בו היא רוצה להיות ולהישאר לנצח בעלת-הבית היחידה; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא אפילו לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, היא לא תסכים מרצון.
דבר זה אמור גם לגבי הערבים. כרוזי השלום שלנו מנסים לשדלנו, שהערבים הם או טפשים, שאפשר לרמותם על-ידי ניסוח "ממותק"' של מטרותינו, או שהם שבט שניתן לקנותו, – שבט שיוותר בשבילנו על זכות-הבכורה שלו בארץ-ישראל תמורת יתרונות תרבותיים וכלכליים. תפיסה כזאת של הלך-הנפש הערבי בארץ-ישראל אני שולל לחלוטין.

ב

אין זה חשוב כלל באילו מלים – הרצלאיות ו הרברט-סמואליות – נשתמש להסברת מאמצי-ההתיישבות שלנו. ההתיישבות נושאת בקרבה את עצם הסברתה, את הסברתה היחידה, שאין לשלול ממנה, והיא מובנה לכל יהודי בר-דעת וערבי בר-דעת. להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; בשביל ערביי ארץ- ישראל מטרה זו פסולה; דבר זה נעוץ בטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר.

ג

על ציונים רבים מקובלת מאוד התכנית הבאה: אם אי-אפשר להשיג הכשר לציונות מערביי ארץ-ישראל, הרי יש לקבלו משאר חלקי העולם הערבי – סוריה, ארם-נהרים (עיראק), חיג'אז, ואולי אף מצרים ומדינות אחרות. אילו גם היה אפשר דבר כזה, הרי גם אז לא היה בכך כדי לשנות את המצב מיסודו: בארץ-ישראל גופה היה יחס הערבים אלינו נשאר כמות שהוא היום, אילו גם אפשר היה (ואני מפקפק בכך) לשכנע את ערביי באגדאד ומכה, שארץ-ישראל אינה בשבילם אלא חבל-ספר קטן ובלתי-חשוב, הרי אפילו במקרה כזה היתה ארץ-ישראל נשארת בשביל ערביי ארץ-ישראל לא בבחינת "חבל-ספר", אלא בחזקת מולדתם, מרכזו ויסודו של קיומם הלאומי העצמי. משמע, שגם אז מן ההכרח היה לנהל את מפעל ההתיישבות בלי הסכמתם של ערביי ארץ-ישראל, כמו שהוא מתנהל כעת.
ואולם גם הסכם עם הערבים שאינם ארץ-ישראליים הוא בגדר הזיה. כדי שהלאומים הערביים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו למחוק מחשבוננו דבר-ערך יקר כזה (להסתלק משמירת אופיה הערבי של הארץ, השוכנת ממש במרכזה של ה"'פדרציה" העתידה שלהם) – מוכרחים אנו להציע גם להם תמורה חשובה. לתמורה כזאת יש שתי צורות בלבד: או כסף, או סיוע פוליטי – או שניהם כאחד. ואולם אין אנו יכולים להציע להם לא זה ולא זה, מה שנוגע לכסף, הרי זה מגוחך אפילו לחשוב שנוכל "לממן" את ארם-נהריים או חיג'אז, כשכספנו אינו מספיק אפילו בשביל ארץ-ישראל. ועשרת מונים דמיונית היא כל מחשבה על כך שנתמוך בלאומיות הערבית מבחינה פוליטית.
המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום "פיצוי" בעד ארץ-ישראל. לפיכך הסכם מרצון הוא מן הנמנע. ועל כך יכולים אלה, שהסכם עם ערבים הוא להם conditio sine qua non (תנאי-בל-יעבור) של הציונות, לומר כבר היום "non" (לא), ולהסתלק מן הציונות. על התיישבותנו או להיפסק, או להימשך בלי שתהיה תלויה בהלך-רוחם של הילידים. פירושו של דבר, בלשון אחרת, – היא יכולה להימשך ולהתפתח בחסותו של כוח, ש א י נ נ ו תלוי בהלך-רוחה של האוכלוסיה המקומית – מאחורי קיר ברזל, שלא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית לפרוץ אותו. בזה כלולה כל מדיניותנו לגבי השאלה הערבית. לא ש"'עליה" להיות כלולה בכך: היא כלולה בכך בפועל, בין שאנו מודים בכך ובין שלא. לשם מה זקוקים אנו להצהרת באלפור? לשם מה זקוקים אנו למאנדאט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח לא-מקומי התחייב ליצור בארץ תנאי מינהל ובטחון כאלה, שיהיה בהם כדי למנוע את האוכלוסיה המקומית מלהפריע לנו, אם יהא רצונה להפריע לנו. וכולנו, כולנו בלי יוצא-מן-הכלל, דורשים יום-יום מכוח לא-מקומי זה, שימלא את תפקידו בתקיפות ובקפדנות. בעניין זה אין כל הבדל בין ה"מיליטאריסטים" שלנו ובין ה"צמחוניים" שלנו; ההבדל הוא רק בזה, שהראשונים רוצים בקיר ברזל של חיילים יהודים, והאחרונים – של חיילים אנגלים; אחרים, מצדדי הסכם עם באגדאד, מסכימים להסתפק בכידוני באגדאד (טעם מוזר ומסוכן); אולם כולנו דורשים שיהיה קיר ברזל. עם זה מקלקלים אנו במו ידינו את ענייננו כשאנו מדקלמים על "הסכם", כלומר, כשאנו משדלים "את מעצמת- המאנדאט להאמין, שלא קיר-הברזל הוא העיקר, אלא נסיון הידברות ועוד נסיון הידברות. דקלום כזה מזיק לנו; ועל כך אין זה רק תענוג, אלא גם חובה קדושה להבאיש את ריחה של המליצה הנבובה, ולהוכיח גם את דמיוניותה וגם את אי-כנותה.
אין משמע הדבר, שעם ערביי ארץ-ישראל לא יתכן שום הסכם. בלתי-אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי-נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך, שאין הם אספסוף, אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר אינה נותרת בידו שום תקווה ל"היפטר" – כאשר בקיר-הברזל כבר אין אפילו פירצה כלשהי. רק אז מאבדות הקבוצות הקיצוניות, שסיסמתן "לא, בשום אופן לא", את השפעתן, וההשפעה עוברת אל הקבוצות המתונות. רק אז תבואנה אלינו הקבוצות המתונות האלה עם הצעה לוויתורים הדדיים; רק אז יתחילו לשאת ולתת עמנו ביושר על עניינים מעשיים, כגון ערובה נגד גירוש ערבים, ושיווי-זכויות אזרחי ולאומי; ואני מאמין ומקווה, שאז אמנם ניתן להם ערובות כאלה, שישביעו את רצונם, ושני העמים יוכלו להיות יחד בשלום כשכנים הגונים. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר-הברזל, כלומר, קיומו של כוח כזה בארץ-ישראל, שאינו ניתן לערעור על-ידי שום השפעה ערבית.
לשון אחרת: הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות – הסכם בהווה."

מעוזים

פדיון תעודת חבר בית"ר





 הנני מאשר/ת קבלת דיוור לתיבת המייל שלי

עיצוב וקונספט:  

פיתוח ובנייה:  

WebDepot